שאלות ותשובות בדיני אבלות

בשומע תפילה מכניסים את כל מה שרוצים לומר לקב"ה. אם עילוי נשמתם מהווה לגביך חווייה קיומית בוודאי שאתה יכול לאומרה. ברם, אם זה לא חוויה שאופפת אותך, אלא את מרגישה חובה וכדו' – אין לעשות זאת, כיוון שלא לצורך זו נתקנה ברכת שומע תפילה, ויש זמנים אחרים ותפילות אחרות לעילוי נשמה. הדבר נכון גם לגבי אדם שהתאבד.

אפשר לחשוב על שני הנפטרים באמירת אותו קדיש. כפי שמצוה אחת יכולה לעלות לטובת שנים, גם העושה וגם מי שגרם לו, והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל מעשה ומעשה, כך גם הקדיש.

בירושלמי (ב"ק א' ה') שהובא בבית יוסף תקמ"ז, נאמר ש"לא יעורר מתו" במועד היינו להזכירו בין המתים,כי היו מזכירין מתים. וכן מצינו במדרש תנחומא האזינו א', "רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם שכן איתא בתורת כהנים "כפר לעמך ישראל - אלו החיים, אשר פדית - אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים, לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה". ובשולחן ערוך תרכ"א, ו' כתוב "נהגו לידור צדקות ביום הכפורים, בעד המתים ומזכירין נשמותיהם דהמתים גם כן יש להם כפרה ביום הכפורים", והובא בשם מהרי"ו שלכך נקרא יום הכפורים בלשון רבים כפורים לחיים ולמתים. ולא רק ביום הכפורים אלא גם בשמיני עצרת, ביום טוב אחרון של פסח ובשבועות אומרים "יזכור" וראה בקיצור שולחן ערוך סימן קל"ג. והנה אמירת 'יזכור' נהוגה בקהילות יוצאי אשכנז, אך אצל הספרדים וצפון אפריקה אין נוסח שונה אלא נוסח האשכבה הרגיל הנאמר במילואו או בקצור כפי דעת רבינו האר"י ז"ל שאין מאריכים אלא אומרים 'המרחם'. ואצל הספרדים אין מעמד של אמירת יזכור כאשר מתכנסים חלק ויוצאים חלק מבית הכנסת אלא עושין אשכבה לבקשת העולה או המתפלל לעלוי נשמת קרובו. וכאשר נדרש בדורנו לאמר נוסח מיוחד של השכבה לעלוי נשמות הקדושים שנפלו במערכות ישראל ועל ידי המחבלים, הנה יש נוסח אמירה, וכן יש נוסח שתקנוהו לעלוי נשמות ההרוגים בשואה הנוראה. כולם תהי מנוחתם כבוד ויקיצו בתחיית המתים.