יישוב ראשוני
ההיסטוריון החובב יעקב פסנתיר איתר ביאשי מצבות של יהודים המתוארכות לשנת 1467 ולשנת 1549, אולם ההנחה היא שהיו יהודים במקום גם לפני כן. ההיסטוריון הרב ד"ר אברהם מאיר הלויהתפלמס עם נתון זה וטען שהמצבות היהודיות הישנות ביותר ביאשי מתוארכות לשנת 1648, אך משערים שהוא לא מצא את בית העלמין היהודי הישן ביותר, משום שזה נהרס מפגעי השנים. מרבית יהודי יאשי של אותה תקופה היו יהודים ספרדים, נתינים עות'מאניים, לכן בסוף המאה ה-16, כשהשליט ארון וודה הרג את הטורקים (בדומה למעשיו של מיכאי האמיץ בבוקרשט) הוא הרג גם את יהודי המקום המזוהים עם הטורקים.
כבר במאה ה-15 נעזר שטפאן הגדול, שליט נסיכות מולדובה, ברופאים יהודים ועל פי אחד המקורות (שיש החולקים על מהימנותו) היה לו לוגופט יהודי בשם יצחק בן בנימין שור מיאשי. עם הפיכת יאשי לבירת נסיכות מולדובה עלתה, צמחה והתפתחה הקהילה היהודית המקומית. פליטים יהודים רבים, שנסו מפני חילות הקוזאקים בתקופת גזירות ת"ח ת"ט, מצאו מקלט בנסיכות מולדובה וחלקם ביאשי עצמה.
אך מקלט זה לא החזיק מעמד כשהקוזאקים פלשו לנסיכות מולדובה, כדי ללחוץ על השליט, וסילה לופו, להסכים לשידוך של בתו הצעירה, רוקסנה, עם טימוש, בנו של בוגדן חמלניצקי. הקוזאקים תפסו יהודים, עינו אותם כדי שיגלו איפה החביאו את כספם ושחררו אותם רק תמורת תשלום ואת חלקם הרגו[1]. תופעה זו חזרה על עצמה כשהקוזקים ליוו לחתונתו ביאשי את טימוש חמלניצקי, בשנת 1652, ורק התערבות הבישוף מקריוס מאנטיוכיה, שהיה במקרה ביאשי, הצילה את הקהילה מחורבן גמור.[2] תקופה קשה זו תוארה על ידי הרב נתן נטע הנובר בספרו יוון מצולה. במסמך שראה פרופסור גאורגה גיבנסקו (Gheorghe Ghibănescu) הוזכרו בתי ספר יהודים ביאשי בתקופת שלטונו של איליאש אלכסנדרו (1666 - 1668)[3].
הרבנים הראשונים ומוסד החכם באשי (1600 - 1800)
בשנת 1657 קנו היהודים של יאשי את חלקת הקרקע עליה הוקם בית הכנסת הגדול של יאשי, בית כנסת ראשון בנוי מאבן בארצות הרומניות. בית הכנסת נחנך על ידי הרב נתן נטע הנובר. בין חותמי מסמכי הקנייה מוזכר גם גיסו של הרופא מויסה וב-1662 הרופא מויסה קנה כמה בתים ביאשי, ברחוב העקום
הרב הראשון המקושר לעיר יאשי במסמכים היסטוריים הוא שלמה בן ערבי שהגיע מתימן ושהתפרנס מרפואה וכתב ספרי קבלה, אי שם בסוף המאה ה-15, תחילת המאה ה-16. במסמכים מוזכרים בהמשך סוחרים יהודים נודדים וכאלה שהתיישבו במקום, רופאים ומרפאים שונים. בהמשך כיהנו הרבנים נתן נטע הנובר ופתחיה (בנו של דוד לידא, מחבר "יד כל בו").
בשנת 1719 מינו העות'מאנים את החכם באשי הראשון ביאשי, את בצלאל הכהן, בנו של נפתלי הכהן ובהמשך עברה הכהונה בירושה לבנו יצחק. ב-1777, לאחר מותו של יצחק, הרב מרדכי בן משה חיים, קנה את משרת החכם באשי של יהודי מולדובה בשלמו בקשיש נכבד לקסריה קונסטנטין דאפונטה, החדרן הגדול של השליט, אך כעבור שנה, בלחץ בנפתלי, בנו של הרב הקודם, יצחק ויתר בני הקהילה היהודית, שלא היו מרוצים מתפקודו ומלמדנותו, הודח מרדכי בן משה חיים והחדרן הגדול אולץ להשיב לו את הבקשיש. במקומו מונה נפתלי בן יצחק. השליט גריגורה השלישי גיקה, שכונה גם אלכסנדרו גיקה, אישר את המינוי והרחיב את סמכויות גביית המס של החכם באשי. לאחר שנת 1790 שבה כהונת החכם באשי למשפחת כהן ממנו באמצעות נפתלי, בנו של יצחק, שקיבל אישור לכך ב-1793 מהשליט מיכאי סוצו ואשרור מיורשו בתפקיד, קונסטנטין איפסילנטי. מנפתלי עבר התפקיד לבנו, ישעיהו, שבגלל התנהלות לא נכונה שלו תרם לביטול המוסד ב-1834.
התפתחות הקהילה (1800)
החל מאמצע המאה ה-18 התרכזו יהודי יאשי ברובע משלהם. הם החזיקו כמעט בלעדיות בענפי מסחר ומלאכה רבים ומאמצע המאה ה-19 דחקו בהדרגה את רגלי הטורקים והיוונים מהמסחר ומהבנקאות ותפסו את מקומם. בשנת 1831 הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים היוו 43% מכלל הסוחרים ובעלי המלאכה המקומיים ובשנת 1860 הם הגיעו לשיעור של 78%. בשנת 1755 היו ביאשי 1,353 משקי בית, 65 של יהודים, 30 של יהודים שהמירו את דתם לנצרות ו-33 של נישואים מעורבים. בשנת 1808 היו ביאשי 574 משפחות יהודיות, שכללו 2,404 נפשות.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוציאו שלטונות נסיכות מולדובה צווים שנועדו לעצור את הגירת היהודים אל מחוזם ולגרש יהודים חסרי אמצעי קיום מוכחים. ביום 14 באוקטובר 1843 הוצאו הוראות לטיפול במשוטטים, הוראות שהופנו בעיקר כלפי היהודים. צו שהוצא על ידי המועצה המנהלת ביאשי קבע איסור על היהודים להחזיק דירות או חנויות ברחובות הראשיים. בצו צוינו הרחובות שנאסרו על היהודים וניתנה תקופת מעבר של 3 שנים לסיום כל חוזי השכירות עם היהודים. לאותם יהודים שהיו בתים משלהם ברחובות אלה נתנו רשות לגור בהם, אך לא יכלו להשכיר או למכור ליהודים אחרים, אלא רק לנוצרים. בגלל שחיתות האצולה המקומית ההוראות לא בוצעו במלואן. הוראה נוספת אסרה על היהודים לעסיק משרתים/משרתות נוצריים מתחת לגיל 30 ועל בעלי המקצוע היהודים נאסר לקבל שוליות נוצריים.
במלחמת העולם השנייה
בתקופת מלחמת העולם השנייה התרחשו בעיר אירועי דמים שהיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווה פוגרום זה את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.
ב-29 ביוני 1941 (ד' בתמוז ה'תש"א) הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי[9]. במהלך הפעולה היהודים נשדדו, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו, ויהודים רבים נרצחו - 13,266 קורבנות לפי ספירת השלטונות הרומניים, 14,850 קורבנות לפי רשימה שמית, שערכה הקהילה היהודית. בנוסף למספרים אלה נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה, לכן המספר הכולל המדויק לא ידוע, ויש הערכות שונות שמגיעות עד 20,000 נרצחים. יהודים רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו.
לפני הפרעות היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים (34,753 לפי מפקד אוכלוסין שנערך בחודש אפריל 1941), כולל יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה על פי צווים שלטוניים והגיעו ליאשי זה מקרוב, ללא רכוש או פרנסה. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.
